זכויות רפואיות לחולים באיידס

מחלת האיידס היא מחלה נגיפית קשה של מערכת החיסון. הנגיף מועבר על ידי קיום יחסי מין ובמגע עם דם נגוע בנגיף. מאמצע שנות התשעים נמצא והחל שימוש בטיפול תרופתי המאפשר לחיות עם המחלה שנים רבות. על כן, כיום מדובר במחלה כרונית ולא במחלה סופנית.

בשנת 2009 העריכה המחלקה לשחפת ואיידס במשרד הבריאות בישראל כי במדינת ישראל חיים כיום כ-6,300 נשאי נגיף האיידס. ההערכה היא כי עוד כ-1,800 לא זוהו ונושאים את הנגיף.

מספר הנשאים בישראל עולה מדי שנה ועל כן ישנה חשיבות להסדיר את הזכויות והחובות המשפטיות בכל הנוגע לנשיאת נגיף המחלה.

להרחבה בנושא: על מחלת האיידס בפורטל מחלות מין

חוקים המגנים על החולים

חולה איידס או אדם אשר חי עם נגיף האיידס הינו אדם שווה מבחינת החוק. חוק יסוד "כבוד האדם וחירותו" וחוק השיוויון לאנשים עם מוגבלויות אוסר על אפלייתו של אדם מעצם היותו חולה במחלה נגיפית.

בכל הנוגע לזכויותיהם של חולי האיידס במקום העבודה שלהם, ישנם שני חוקים אשר מסדירים את זכויותיהם. חוק יסוד "חופש העיסוק" וחוק שיוויון הזדמנויות בעבודה קובעים כי אסור להפלות אדם חולה, בכפוף לכך שאותו אדם אכן כשיר לתפקיד.

בכל מקרה של אפליה ניתן להגיש תביעה כנגד המעסיק המפלה לבית הדין לעבודה.

חוק נוסף אשר מסדיר את זכויות חולי האיידס בישראל הוא חוק איסור הפליה במוצרים, שירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים.

חוק זה מטרתו לקדם שיויון ולמנוע הפליה בכניסה למקומות ציבוריים ובהספקת מוצרים ושירותים. החוק אף קובע פיצוי כספי ללא צורך בהוכחת נזק בכל מקרה של פגיעה בזכויותיו של אדם על פי חוק זה, וכן מטיל אחריות אישית של מנהל בחברה או הגוף המפלה, זאת על מנת לגרום לאותם בעלי תפקידים ניהוליים להנחות את עובדיהם לפעול על פי החוק.

טיפול רפואי

באשר לזכותם למנוע אפליה בעת קבלת טיפול רפואי, חוק זכויות החולה קובע כי אסור להפלות בין אנשים בקבלת שירות רפואי. הדבר אמור גם לגבי טיפול שיניים או כל בדיקת שגרתית אחרת.

בכל מקרה של הפרת האיסור, קובע החוק כי ניתן להגיש תלונה לוועדת בדיקה של הגוף המפלה, וועדת האתיקה ומשרד הבריאות. מובן שנוצרת בעייתיות משום שקיים סיכון לרופא המטפל בחולה האיידס בכל הקשור להידבקות בנגיף, בעיקר כאשר מדובר בבדיקות או טיפולים המערבים נגיעה בדם.

כך, אל מול זכותו של החולה לקבל טיפול רפואי באופן שיוויוני עומדת זכותו של הרופא שלא לסכן את עצמו בהידבקות בנגיף האיידס.

החובה לדווח

בכל הנוגע לחובתם של חולי האיידס או הנשאים ליידע אדם בגין מחלתם, קובעת הפסיקה כי קיימת חובת יידוע כאשר מדובר במגע מיני לא מוגן. מגעים מיניים מזדמנים מכל סוג שהם, אשר מוגנים על ידי שימוש באמצעי הגנה, אינם מחייבים יידוע. לגבי בני זוג קבועים, ישנה נטייה להטיל חובה על הנשא ליידע את בן הזוג בדבר הנשאות.

במידה שהחולה אינו רוצה להעביר את המידע לבן זוגו, יעשו זאת שירותי הרפואה אך ורק במידה והם סבורים כי החולה אכן מסכן את הריאותו של בן הזוג. טרם יידוע בן הזוג חרף סירובו של החולה, ייתקיים דיון בין הצדדים במסדרת וועדת האתיקה, בו תינתן לחולה הבמה לתת את נימוקיו מדוע הוא מבקש להימנע מהעברת המידע ולשמור על סודיות רפואית.

בכל מקרה שבו פונה חולה האיידס לרופא ובטיפול לא מעורב כל מגע בדם או רוק, כמו התאמת מדרסים אצל רופא אורטופד, אין חובת יידוע בדבר המחלה. ככל שהטיפול חושף את הרופא לסכנת החדבקות גדולה יותר, כך ידרוש בית המשפט חובת גילוי רחבה יותר.