סוגיית הטיפול בחולים סופניים היוותה מאז ומעולם בעיה מורכבת מבחינה מוסרית, דתית, אתית ותרבותית, כמו גם רפואית. כולם רצו לעזור, אך לא הבינו היכן עובר הגבול בין עזרה לבין חסד.
הוויכוחים בגין הגבול הזה עדיין קיימים ואף ימשיכו להתקיים ולכן, על מנת אולי מעט להקל על הצוות המטפל, החולה ומשפחתו, לפני כחמש שנים נחקק חוק במדינת ישראל הנקרא "חוק חולה הנוטה למות", חוק זה מאפשר לחולה במחלה סופנית לשלוט בגורלו מבעוד מועד, מבחינת הטיפול הרפואי.
הגדרת "חולה במחלה סופנית אשר עומד למות"
מטרת החוק היא הגנה על זכויות חולים סופניים לסרב לטיפולים מאריכי חיים. לפי חוק זה, חולה שכזה הוא אשר רופא מוסמך, דעה אחראית, קבע בעבורו כי בשל מצבו הרפואי ותפקוד או חוסר תפקוד איברים ו/או מערכות כלשהן בגופו, לא יאריך חיים מעבר לחצי שנה.
חולה שכזה יוגדר "במצב סופני", כאשר רופא מוסמך יכריז כי מצבו הרפואי אינו מאפשר מחייה של מעבר לשבועיים ימים.
על החוק
בסיסו של חוק זה הוא העובדה כי ככל שניתן לחיות בכבוד, כך ניתן למות בצורה מכובד תוך שליטה אישית ישירה על הנעשה עד המות. החוק מגן על הזכות לסירוב לטיפולים מאריכי חיים.
חוק זה אמור ביסודו להגדיר, עד מתי וכיצד יינתן טיפול רפואי מאריך חיים או משמר חיים בעבור חולה סופני, אם וכאשר מגיע הוא לנקודת האל חזור, במצב צלול מוחית או לא. במילים אחרות, האם להחזיק חולה סופני בחיים בכל מחיר באמצעים מלאכותיים כגון הנשמה מלאכותית וכדומה ולו רק למען המוסר הישר והטוב, או להניח לאולו חלה למות בקצב שלו ובכובד.
החוק, חלילה, אינו מדבר על אופציה של המתת חסד, שהיא אסורה בתכלית האישור במדינתו וברוב חלקי העולם עדיין, אלא בשימור החיים בכל אמצעי שיש, גם אם החולה כבר לא ממש מחזיק עצמו בחיים.
משמעות החוק החדש הוא שחולה, אשר יודע כי הינו חולה במחלה סופנית, דורש מראש, כל עוד הינו צלול, להגביל את הטיפול בו למען הארכת חייו או אי הארכת חייו, באמצעים מלאכותיים כל שהם, זזאת למקרה בו ייקלע למצב רפואי סופני, בו כבר לא יהיה מודע לעצמו ולסביבתו ולא יוכל לתת דעתו בנושא, זאת תוך התחשבות בזמן אמת גם במצבו הגופני, מידת הסבל שהוא סובל.
באם החולה הסופני נמצא במצב של צלילות הדעת, על הרופאית לשכנעו ככל הניתן לקבלת טיפול בסיסי של מתן מזון, נוזלים וחמצן, במידת הצורך, בנוסף לתרופות אשר אמורות להקל על כאביו.
חוק זה אינו כולל בהגדרתו טיפול בעבור מחלות רקע אחרות של אותו החולה, אשר אינן קשורות לנסיבות היותו חולה סופני, כגון יתר לחץ דם, סוכרת, טיפול אנטי דלקתי ועוד.
הבהרות לגבי סוגי טיפול משמרים אשר כלולים בחוק
חוק חולים הנוטים למות אוסר בתכלית האיסור להפסיק במתכוון טיפול מציל חיים שהחל טרם ההגעה להחלטה אם להאריך חייו או לא.
מאידך, טיפולים מתמשכים, אשר מטרת מלכתחילה הייתה להאריך חיים ולא להצילם, כגון טיפולים כימוטרפיים ודיאליזה, יכולים שלא להמשיך, באם החולה הבע רצונו להפסיקם.
יחד עם זאת, טיפולים בסיסיים חיוניים כגון מתן נוזלים מזון וחמצן, גם אם לא באופן לגמרי טבעי חייבים להימשך על פי החוק.
קראו עוד על מימוש זכויות רפואיות.
דרכי הבעת רצון החולה הסופני אשר עומד למות:
- מילוי טופס המורה באופן מוקדם על מתן הוראות רפואיות- מעיין צוואה חיה, אשר בו דורש החולה שלא לקבל טיפולים העשויים להאריך את חייו באם יגיע למצב סופני. הטופס ממולא בדרך כלל בעזרת שני עדים, אשר להם אין קשר משפחתי אל החולה או כל אינטרס אחר באשר אליו. טופס זה תקף, לרוב למשך חמש שנים, אלא אם מראש נקבע אחרת
- ייפוי כוח– הנחיית מיופה כוח אשר, שוב, אינו קרוב משפחה או/ו בעל אינטרס כלשהו כלפי החולה, אשר תפקידו יהיה למלא את רצונו של החולה ולהורות לצוות הרפואי שלא להאריך חייו של החולה. תקיפותו של ייפוי הכול זהה לטופס שלעיל.
- בירור מול אדם המקורב אישית, נפשית או/ו אפוטרופוס אל החולה, באם מכיר הוא את רצונותיו
- וועדה ארצית או מקומית של המוסד בו החולה מאושפז.
למידע נוסף ראו גם:
