סירוב לטיפולים מאריכי חיים

לקבלת הצעת מחיר שלא תוכלו לסרב כתבו לנו

החברה האנושית בכלל והרפואה בפרט רואים באריכות חיי האדם כערך עליון, וכיום קיימים אמצעים מדעיים וטכנולוגיים שלא היו בעבר על מנת להאריך את תוחלת החיים.

דילמות ומחלוקות רבות קיימות בסוגיה – האם להאריך את חייו של אדם בכל מחיר? הנושא נוגע לאוכלוסיית הזקנים או לאוכלוסיית הנפגעים והחולים שעדיין לא הגיעו לגיל הזקנה ואשר נמצאים במצב סופני. מחד גיסא, החיים הם הערך העליון ביותר ומאידך גיסא, הארכת חייו של אדם סובל, פוגעת בראש ובראשונה באדם עצמו וגורמת לו ייסורים רבים, הן גופניים והן נפשיים.

הרפואה המודרנית ועמדתה לטיפולים מאריכי חיים

אמנם ערך החיים הוא חשוב מאוד, אך כיום קיים ערך חשוב נוסף אשר נמצא בעדיפות גבוהה מאוד והוא נקרא "עקרון האוטונומיה", הרואה באדם החולה כאחראי באופן מלא על גופו ועל אופן הטיפול בו, ולכן לכל אדם ישנה זכות סירוב לטיפולים מאריכי חיים. רצון החולה כיום, חייב שיהיה בעיניי הרופאים, לפני הרצון להאריך חיים. במידה והחולה צלול בדעתו ובריא בנפשו, הוא יכול להיות שותף מלא בכל תהליך הטיפול בו ובקבלת ההחלטות. זוהי זכותו הבסיסית ביותר של כל אדם. הוא רשאי להחליט האם לקבל טיפולים מאריכי חיים או לא. גם כאשר פועל ייפוי כוח רפואי, אין רשאי מיופה הכוח לעקוף את החלטת החולה בנושא זה.

הרפואה אינה רשאית לטפל בחולה ללא הסכמתו. כדי שלהחלטת החולה יהיה אישור משפטי וחוקי הוא חייב להיות מודע לסוג המחלה שלו, לאפשרויות הטיפול המוצעות לו, לסיכויים אל מול הסיכונים הכרוכים בטיפול ולאופציות טיפוליות נוספות שקיימות. זוהי "הסכמה מדעת". החולה מודע לכל המצב. הסברים אלה, רצוי שיינתנו בשלב מוקדם של הטיפול, עוד בטרם החולה יימצא במצב בו לא יהיה מסוגל לקבל החלטות. בלי כל הדברים שצויינו, החלטת החולה לא תהיה בעלת תוקף משפטי.

לאור הדברים האלה, חלה חובה על הצוות הרפואי המטפל למסור לחולה כל מידע רלוונטי עבור מחלתו והדברים הנלווים לה. במידה והדבר לא נעשה, זוהי פגיעה ב"עקרון האוטונומיה" של החולה על גופו. הסברים אלו ייאמרו בצורה ברורה ובשפה מתאימה לזו של החולה. במידה והחולה לא מבין את הדברים שנאמרו, זכותו המלאה לבקש הסברים ברורים יותר מגורם אחר.

סירוב לטיפולים מאריכי חיים על ידי גורמים אחרים

והיה והחולה הנו קטין, חולה סיעודי תשוש נפש או חולה שלא כשיר לדין מטעמי מחלה נפשית או שכלית, הזכות להחלטה על הארכת חייו נתונה בידי האפטרופוס שלו. כאשר גיל החולה לא עבר את שמונה עשרה השנים, האפוטרופוסים החוקיים הם הוריו. במידה והחולה עבר את גיל הבגרות, האפוטרופוס החוקי שלו יהיה זה שמונה מראש על ידו, באמצעות אישור חתום, או על ידי בית המשפט.

האפוטרופוסים כולם יהיו האחראיים הבלעדיים לקבל את ההחלטות הרפואיות בנוגע לחולה. והיה במידה והרופאים אינם נענים לבקשות החולה או לבני משפחותיהם, ולמרות הבקשות החוזרות ונשנות לסירוב קבלת טיפול מאריך חיים, החולה או האפוטרופוס שלו רשאים לעתור עם התלונה לבית המשפט ולבקש לתת הוראה לרופאים לחדול מלתת לחולה טיפול בניגוד לרצונו. לא תמיד בית המשפט מקבל את טענת החולה. תלוי בחומרת המחלה ובצורת החיים של החולה כל עוד הוא מקבל את הטיפולים שמאריכים את חייו, ותלוי במעמד המשפטי-חוקי של הבקשה.

במקרים כאלו בית המשפט מוסר את האחריון לפתרון הבעיה לרופאים ולחולה או לבני משפחתו.

בסופו של דבר בני האדם אחראים לגורלם ולגופם, וכייצורים אנושיים בעלי רגשות, הם אינם מעוניינים לגרום לעצמם כל סבל גופני או נפשי. המונח "למות בכבוד" מתייחס בדיוק לסיטואציה זו. זכותו הבסיסית של האדם היא למות בכבוד.