מתוקף היותה מדינת ישראל מדינת צדק הדוגלת בשוויון ועזרה הדדית לכלל תושביה, נחקק חוק בריאות ממלכתי בחודש ינואר של שנת 1994 אשר גורס כי כל תושב ישראל, החל מגיל 18 חייב להיות מבוטח בביטוח בריאות, מה שמאפשר לכסות כל תושב ישראל בסל בריאות (הידוע גם בשם סל התרופות) הכולל שירותים רפואיים בסיסיים ושגרתיים.
חוק בריאות ממלכתי מעניק שירותים רפואיים הכוללים בין השאר: ביקורים במרפאות, אשפוז בבתי חולים למטרת אבחון ייעוץ או טיפול, בדיקות מעבדה, טיפול על ידי רופא מיילד ומיילדות הכולל בדיקת הריון וקביעת מועד ההיריון, טיפול במחלות במהלך ההיריון, הפסקות הריון (לנערות מתחת לגיל 18), ניתוחים, לרבות השתלות אברים ושחזורים פלסטיים, גנטיקה, מקצועות פרא-רפואיים, גריאטריה ושיקום, תרופות, בדיקות לגילויו מוקדם של סרטן, ועוד.
החוק שומר על זכויות רפואיות, זכויות החולה, זכויות בקופת החולים וכן הלאה, יחד עם מכלול שלם של חקיקה בנושא בריאות.
עד לחקיקתו של חוק הבריאות הממלכתי שירותי הבריאות ניתנו על ידי קופות החולים השונות בתמורה לתשלום דמי חבר תקופתיים, מי שלא שילם לא זכה לביטוח בריאות. יחד עם כניסתו של חוק הבריאות הממלכתי כמיליון תושבי ישראל נכנסו למעגל מבוטחי הבריאות כמבוטחים טריים, ביניהם נמנו בעיקר תושבים מהמעמדות החלשות כמו קשישים, נכים, משפחות חד-הוריות, אך גם תושבים מהשכבות העשירות שפשוט לא הזדקקו לשירותי קופות החולים בעקבות שירותים רפואיים פרטיים ויקרים מהם נהנו.
חוק הבריאות הממלכתי הוא תוצר בעקבות מסקנות ועדת נתניהו שקמה ב-1988 ובראשה עמדה שופטת בית המשפט העליון, שושנה נתניהו. אחת ממסקנות הוועדה הייתה כי במסגרת מדיניות רווחה על מדינת ישראל לחוקק חוק שיחייב את ממשלות ישראל להעניק שירותי בריאות בסיסיים לתושביה.
הפוליטיקאי שיזם וקידם את חוק הבריאות הממלכתי, בעקבות מסקנות הוועדה היה שר הבריאות דאז, חיים רמון, שהמשיך לקדם את החוק גם במסגרת תפקידו כיו"ר ההסתדרות לאחר מכן, כך התאפשר קיומו של חוק הבריאות הממלכתי שיצר מציאות חדשה לכל תושבי ישראל, אשר יכולים ליהנות משירותי בריאות בסיסיים באמצעות רישום לאחת מזרועות הביצוע של משרד הבריאות, קופות החולים.
דמי ביטוח הבריאות נקבע על פי חוק הבריאות הממלכתי כי יגבה על ידי הביטוח הלאומי. גביית דמי הביטוח נעשית כך: בעל עסק עצמאי משלם את ביטוח הבריאות שלו באמצעות טפסי המקדמות הנשלחות אליו, ושכיר משלם את דמי ביטוח הבריאות שלו דרך המשכורת החודשית, ממנה מופרש על ידי מעסיקו סכום מסוים הנקבע על פי ערך משכורתו.
מעסיק שיחרוג מחובתו למשוך ממשכורת עובדיו לטובת ביטוח הבריאות עלול לספוג עד שנת מאסר בפועל או קנס בשיעור גבוה. שיעור דמי הביטוח הנגבים על ידי המדינה עומדים על כ-25 אחוז ממשכורת המבוטח, בעוד מחוסרי הכנסה משלמים תשלום קבוע ומינימאלי של 95 שקל בחודש. בקרב שכירים חוק הבריאות הממלכתי קובע כי דמי ביטוח הבריאות ינכו מהמשכורת שהנה מתחת לשכר הממוצע כ-3.1 אחוזים, וזאת לעומת ניכוי של 4.8 אחוזים מהשכר למי שמשכורתו מעל השכר הממוצע. כמו כן, חוק הבריאות הממלכתי קובע כי כל תושב ישראל מחויב להיות חבר בקופת חולים כלשהי.
ממשלות ישראל נאלצות לספוג קיטונות של ביקורות העולות בעקבות חוק הבריאות הממלכתי, כמו למשל מזווית ראייה סוציאליסטית כי התקציב שמוקדש למימון שירותי הבריאות והתרופות במסגרת הסל על ידי המדינה הוא יחסית דל, שכן תרופות רבות, חלקן מצילות חיים, נשמטות מידי שנה מהסל בשל עלותן הגבוהה או על פי כמות החולים שזקוקים להן. או מאידך מזווית ראיה הנוטה לקפיטליזם שגורסת כי על כתפי העשירים מוטל עומס רב מידי בתשלום דמי ביטוח בריאות, וזאת כדי לממן את השכבות החלשות שמשלמות דמי ביטוח בריאות נמוך באופן משמעותי, בהתאם למשכורת של כל תושב.
