ההכרה בקיומן של זכויות אדם היא לב ליבו של המשטר הדמוקרטי והללו מצאו את מקומן בהכרזה לכל באי העולם בדבר זכויות האדם של האו"ם משנת 1948 ובאמנה לזכויות אזרחיות ומדיניות משנת 1966 ובאמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות שנחתמו בשנת 1966 ואושררו בישראל בשנת 1991 .
לאורך השנים נהגו מלומדים בתחומי המשפט ומדעי המדינה לבצע הבחנה בין זכויות אדם אזרחיות (פוליטיות) לזכויות חברתיות.
הזכויות האזרחיות כוללות בדרך כלל את חופש הביטוי, חופש ההתאגדות, חופש הדת, חופש העיסוק ועוד והגישה לגביהן היא שזכויות אלו מוענקות על ידי השלטון שחובה על המדינה לממש אותן ברם אין צורך בהשקעת משאבים לגביהן. תחילתן של זכויות בהגות ההומניסטית והליברלית של הפילוסוף ג'ון לוק.
לעומתן זכויות חברתיות וכלכליות כדוגמת חינוך, תרבות, קיום בכבוד, בריאות, זכויות עובדים ודיור הן זכויות פוזיטיביות המטילות על המדינה את החובה לספק אותן לאזרחים ולהתערב בהן.
מקורן של זכויות מסוג זה הוא בהתפתחות מושג מדינת הרווחה שעסק בחלוקת המשאבים בצורה הוגנת ושוויונית יותר בין האזרחים.
יחס בית המשפט לזכויות השונות
הזכויות הפוליטיות והאזרחיות זכו לאורך שנים למקום של כבוד בחקיקה הישראלית ואף חלקן למעמד של זכויות חוקתיות מכוח המהפכה החוקתית שחלה בעקבות חקיקת חוק יסוד – חופש העיסוק וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
יחד עם זאת לאחרונה קבע בית המשפט העליון בפסק הדין האחרון שניתן בראשותה של כבוד הנשיאה לשעבר דורית בייניש גישה שונה לגבי הבחנה זו.
פסיקה
בג"צ 10662/04חסן נ' המוסד לביטוח לאומי עוסק במספר עתירות שהוגשו כנגד מדיניות המוסד לביטוח לפיה שימוש או בעלות ברכב משמעם שלילה של הזכות לקבלת גמלת הבטחת הכנסה.
לטענת העותרים סעיף זה הקבוע בחוק הבטחת הכנסה תשמ"א-1980 פוגע במידה שאינה חוקתית בזכות לקיום לכבוד של הפרט שכן הוא שולל גמלה ממי שיש לו או שמשתמש בכלי רכב.
כבוד השופטת מתייחסת לתכליתו של חוק הבטחת הכנסה לדאוג לאזרחי המדינה שנמצאים במצב בו הם אינם יכולים לספק את צרכיהם הבסיסיים, כאשר הדרך המרכזית להשגת הקיום בכבוד הוא על ידי עבודה.
היא בוחנת את חוקתיות של סעיף החוק על ידי יישום הדרישות הקבועות בפסקת ההגבלה של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו הקבועה בסעיף 8 לחוק המחייבות שהפגיעה תיעשה לפי חוק, לתכלית ראויה, במידה שאינה עולה על הנדרש ובאופן ההולם את ערכיה של מדינת ישראל.
פסק הדין מתייחס כאמור להבחנה המסורתית בין שני סוגי הזכויות האמורות כאשר בלב האחד עומדת החובה של השלטון להימנע מהפגיעה בחירות הפרט ובשני החובה של השלטון לדאוג ולקדם את רווחתו של האזרח.
אך יחד עם זאת, היא מציינת שמאפיינים אלו טושטשו לאורך השנים כאשר היה ברור שהמדינה צריכה להשקיע משאבים גם לצורך ההגנה על זכויות אזרחיות.
הנשיאה לשעבר בינייש קובעת הלכה תקדימית לפיה במצב הקיים היום אין עוד מקום להבחנה בין הזכויות האזרחיות והחברתיות על בסיס הקצאת המשאבים הדרושה לצורך מימוש הזכות.
לדידה פערים אלו שנוצרו הם תוצאה של התפתחות היסטורית ולא של פערים מהותיים בין הזכויות, שכן הפן הפוזיטיבי קיים גם בזכויות אזרחיות כשם שהפן הנגטיבי קיים בזכויות הכלכליות.
לדידה הפגיעה האמורה לא עומדת בתנאי פסקת ההגבלה שכן היה ניתן להגשים את תכלית החוק באמצעים אחרים שמידת הפגיעה בהם בפרט הנה פחותה ולכן יש לבטל את סעיף 9א(ב) לחוק הבטחת הכנסה, זאת משום שהזכות לקיום מינימאלי מהווה חלק בלתי נפרד מהזכות לכבוד הקבועה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
