מקורה של חובת מעביד לשלם דמי הבראה לעובדיו הינו בצווי הרחבה שהחילו את ההסכם הקיבוצי הנוגע לתשלומים אלו על כלל המעסיקים במשק. בתחילת דרכה של זכות דמי ההבראה, יכלו העובדים לממשה רק בכפוף להצגת קבלות אודות הוצאות שהוציאו בחופשתם השנתית, אולם, כיום זכות זו ניתנת למימוש ללא קשר ליציאתו של העובד לחופשה.
זכויות עובדים לקבלת דמי הבראה מתגבשות עם סיום שנת העבודה הראשונה במקום העבודה (דברים אלו יפים לעובדים במשרה מלאה, כאשר לעובדים במשרה חלקית ישולמו דמי ההבראה בהתאם להיקף המשרה). המועד הקבוע לתשלום דמי ההבראה הינו בטווח החודשים יוני-ספטמבר, אלא אם הוסכם והונהג אחרת במקום העבודה.
סך תשלום דמי ההבראה נקבע על פי תעריף אחיד ליום הבראה, אשר מוכפל בסך ימי ההבראה להם זכאי העובד. ודוק, מספר ימי ההבראה האמורים נקבע, בין היתר, על פי וותק העובד במקום העבודה והמגזר אליו משתייך העובד (למשל, עובד שעבד במקום עבודתו שנה אחת זכאי לחמישה ימי הבראה וככל שהוא צובר וותק במקום העבודה, גדלים מספר ימי ההבראה).
כך, לדוגמא, גובה דמי ההבראה לעובד במגזר הפרטי בשנת 2010 עמד על הסך של כשלוש מאות וחמישים שקלים ואילו לעובד במגזר הציבורי עמדו דמי ההבראה על הסך של כארבע מאות שקלים.
אף זכויות עובדים לקבלת דמי חגים לא עוגנו בחקיקה והוחלו על כלל העובדים במסגרת הרחבת ההסכם הקיבוצי לעניין שעות העבודה השבועיות. בכל הנוגע לעובדים בשכר חודשי, הרי שהם מקבלים תשלום עבור חודש העבודה ללא קשר לימי החג. לפיכך, ההסכם הנ"ל נוגע בעיקר לעובדים בשכר שעתי או יומי, אשר יהיו זכאים לקבל דמי חג בגין כל ימי החג (תשעה ימים הנכללים בחגי ישראל: ראש השנה, יום כיפור, סוכות, שמח תורה, פסח, יום העצמאות ושבועות), במידה והם עובדים במקום העבודה במשך שלושה חודשים.
יחד עם זאת, ישנם מקרים שבהם לא יהא העובד זכאי לקבל דמי חג. כך, כאשר יום החג נופל בשנה מסויימת על יום שבת, לא יהא העובד זכאי לכל תשלום, זאת בהתבסס על הרציונל שהוא בין כה וכה לא עובד בשבת ועל כן יום החג לא גורם לו להפסדי שכר.
בנוסף, כאשר עובדים נעדרים יום אחד לפני החג ויום אחד לאחריו, שלא בהסכמת מעסיקם, הם לא יהיו זכאים לממש את זכותם לקבלת דמי חג. עם זאת, לא למותר לציין כי עובד שעבד ביום החג, זכאי לקבל, בנוסף לדמי החג, תשלום שלא יפחת ממאה וחמישים אחוזים משכרו הרגיל (כך שבעבור יום חג זה הוא יהא זכאי לקבל בסך הכל מאתיים וחמישים אחוזים משכרו הרגיל ביום חול).
לא זו אף זו, מכוח הסכם קיבוצי וצווי הרחבה שניתנו לו נקבע כי עובד אשר עבד במקום עבודתו לפחות שלושה חודשים ואשר מקיים חובת אבלות מטעמי נוהג או דת, בגינה הוא אינו פוקד את מקום עבודתו, יהא זכאי לקבלת תשלום שכרו עבור אותם ימים שנעדר בהם, כאשר מכסת הימים מוגבלת לשבעה. הדרישה על פי ההסכם הינה כי המנוח יהיה קרובו של העובד, קרי, בן זוגו, אחיו, אחיותיו, הוריו או ילדיו, אחרת לא תקום זכאות התשלום, כאמור.
בהקשר זה של ימי אבל יש לציין כי על פי חוק חופשה שנתית התשי"א – 1951, ימים שבהם העובד נמצא באבל והוא אינו עובד בשל כך, לא יבואו במנין ימי החופשה השנתית שלו.
