עובד המתלונן

אין כמעט עובד שלא עוברת בראשו מדי פעם המחשבה כי הוא אינו מתוגמל מספיק על ידי מעסיקו. מעטים העובדים ש"מעזים" להתלונן על שכרם, זאת בשל החשש המכונן בהם שמא טרונותיהם יהוו עילה לפיטוריהם. דוגמאות מן הסוג האמור יש למכביר.

כך, חוששים עובדים רבים להתלונן על דרישותיו של מעסיק המבקש מהם לעבוד שתים עשרה שעות ביום. זאת ועוד, קיימים מעבידים אשר מוסיפים חטא על פשע ואינם מתגמלים את אותם עובדים בגין השעות הנוספות, שהן מעבר למיכסת השעות היומיות המקסימלית המקובלת בחוק. בלא מעט מקרים עוברות הדרישות הבלתי חוקיות האמורות בשתיקת העובדים ובהרכנת ראש, במיוחד לנוכח נתוני האבטלה הגבוהים שקיימים כיום במדינת ישראל.

החוקים המגנים על העובדים

אולם, עובדים אלו כנראה לא מודעים לכך שהחוק מגן על זכויותיהם ואף אוסר על המעביד לפטר את עובדיו אשר התלוננו על הפרת זכויותיהם הבסיסיות. ודוק, דיני העבודה מכילים מספר חוקי מגן, אשר הינם חוקים קוגנטיים, קרי, חוקים שלא ניתן להתנות עליהם (אף לא בהסכמת העובד).

חוקים אלו מטילים הגבלות שונות על המעסיקים השונים:  כך, חוק דמי מחלה, תשל"ו – 1976, קובע כי העובד זכאי לקבל שכר כאשר הוא נעדר מעבודתו בעקבות חוסר יכולת זמנית לבצעה בשל מצב בריאותי לקוי. יתר על כן, חוק חופשה שנתית, התשי"א – 1951, מגן על העובד מפני העסקה רצופה נטולת מנוחה והוא אף שומר על זכותו הדתית של העובד שלא לעבוד ביום הקדוש לדתו. זאת ועוד, חוק הגנת השכר, התשי"ח – 1958, קובע את המועד שבו יש לשלם לעובד את משכורתו, כאשר כל איחור של תשעה ימים יוליד לעובד עילת פיצוי כנגד מעבידו.

הדוגמאות המפורטות לעיל הינן קצה הקרחון מבחינת ההגנה המקיפה שניתנת לעובדים במסגרת חוקי המגן. לאור זאת, נשאלת השאלה מדוע קיימות הפרות של זכויות עובדים ובהמשך לכך, מדוע עובדים אלו אינם משמיעים את קולם ועומדים על קיום הזכויות המעוגנות בדיני העבודה.

זאת ועוד, שאלה זו מתעצמת לנוכח קיומו של חוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין), התשנ"ז – 1997, אשר חוקק במיוחד לאור חששם של העובדים כי העלאת תלונה מוצדקת מצידם תוביל לפיטוריהם.

הנה כי כן, סעיף 2 לחוק האמור קובע הגנה כפולה על העובד בנסיבות המפורטות לעיל. במסגרת ההגנה הראשונה נאסר על המעביד לפטר עובד או לפגוע בענייני העבודה שלו בשל העובדה כי התלונן על עובד אחר או על המעביד עצמו או, לחילופין, בשל העובדה שסייע לעובד אחר להגיש תלונה שכזו. ההגנה השניה שמעניק לו הסעיף אוסרת אף על הממונה של המעביד לפטר עובד או לפגוע בענייני עבודתו בשל תלונה שהוגשה, כמפורט לעיל.

חוק ההגנה על עובדים אף קובע את סמכות השיפוט במקרה של הפרת ההגנה הניתנת לעובד המתלונן. על פי החוק, בית הדין האיזורי לענייני עבודה הוא בעל סמכות השיפוט הייחודית לדון בתובענות של עובדים שהוגשו בשל פגיעת מעסיקיהם, אשר נבעה מתלונה שהוגשה על ידם או בסיעויים.

במידה ובית הדין יקבל את טענותיו של העובד, הוא רשאי לפסוק לזכותו פיצויים (אף אם לא הוכח שנגרם לו כל נזק ממוני) ואף לחייב את המעביד בפיצויו, זאת עד לסך של חמישים אלף שקלים. מעבר לכך, בנסיבות מחמירות, בסמכותו של בית הדין להטיל על המעביד קנס מינהלי או עונש פלילי של עד שלוש שנות מאסר בפועל. לבסוף, החוק מקנה לבית הדין את האפשרות להוציא צו המורה על השבת העובד למקום עבודתו, חרף פיטוריו או על שיבוצו במשרה מתאימה אחרת במקום העסק של אותו מעביד.

מאמרים נוספים בנושא:
התפטרות שדינה פיטורין
חובת הודעה מוקדמת